*הסיפור של הילה צימרמן, מתנדבת בעמותה
זה קרה ערב אחד לפני שנתיים.
אני וניב, בן זוגי, קבענו להפגש עם חברים ויצאנו מהבית. בדרך לרכב ראינו את אחד השכנים הפחות "נעימים" שלנו מסתובב עם גור קטן הקשור בחוט. התחלנו בנסיעה אבל משהו בתוכי אמר לי שמשהו לא בסדר. מעולם לא ראינו אותו עם כלב קודם והוא גם לא נראה בנאדם שירצה לגדל אחד. ביקשתי מניב לחזור חזרה לאיזור הבית, רק לראות מה קורה.
ממש כשחזרנו לבניין, ראינו את השכן מרים את הגור על הידיים, מכניס אותו למחסן הבניין, נועל את הדלת והולך.
שנינו נותרנו בשוק. זהו מחסן אטום ללא כל מקור אויר, אפוף אבק וטינופת, בגודל של מטר על מטר בערך.
יצאנו מהרכב, נעמדנו ליד המחסן, אובדי עצות. לאיש אין מפתח למחסן מלבדו, ולנו אין מושג אפילו באיזה בניין השכן גר.
עמדנו שם כמה דקות. התקשרנו למנהלת העמותה להתייעץ - מה מותר לנו לעשות? האם כדאי שנגנוב את הגור ברגע שייצא לנו? לבקש לקחת אותו ממנו? להזמין משטרה? הרי ברור שזו התעללות נוראית להחזיק אותו שם! רחל ביקשה שננסה לדבר אל ליבו של השכן כשישוב ונראה מה קורה.
ואכן, כמה דקות אחר כך הוא חזר. שאלנו אותו בזהירות מאיפה הכלב ולמה הוא שומר אותו במחסן. הוא הסביר לנו שחבר מצא אותו ואמר לו שאפשר למכור אותו בהרבה כסף, אז הוא שומר אותו במחסן עד שימצא למי למכור.
ניסינו להסביר לו שזו לא דרך לטפל בכלב, שהוא ייחנק שם ויסבול ויבכה, אבל הוא לא ממש דובר עברית שוטפת ולא שיתף פעולה.
הלב נקרע לנו מהמחשבה שהכלב יישאר שם. אין יצור חי שיכול או צריך לחיות כך, בטח שלא גור!
כשהבנו שהוא בעצמו לא הבין איך נקלע למצב הזה, ביקשנו ממנו לשמור את הכלב אצלנו ללילה, ומחר להחזיר לו - רק כדי שהוא לא יצטרך לבלות את הלילה לבד, בחושך ובלי מקור אוויר ומים. לאחר שכנועים רבים (מאד) והבטחות - הוא הסכים!
הכלב הוצא מהמחסן והתגלה שהוא בכלל כלבה. גורת לברדור לבנה, כנראה גזעית, יפהפיה וממיסה לבבות.
ביטלנו עם החברים. הרמנו אותה על הידיים, והיא ליקקה אותנו בכזו התלהבות שדמעות כבר הציפו לנו את העיניים.
עלינו איתה הביתה, מאוהבים בטירוף. דאגנו לה למים ואוכל והתחלנו לחשוב איך מונעים ממנו מחר למכור אותה לבית לא ידוע. למחרת בבוקר נפגשנו מתחת לבניין כפי שהובטח, והוא כבר היה פחות החלטי. הוא לא ידע למי למכור או בכמה. אמרנו לו שאם ירצה, אנחנו נטפל בה, אבל הוא סרב.
הוא אמר שילך לחפש מישהו למכור לו אותה, ואם לא יצליח - אולי יוותר לנו.
כשהוא חזר, לאחר שלא מצא למי למכור אותה, שאלנו בכמה הוא מוכר - החלטנו פשוט לשלם לו כדי להציל אותה מידיו ומהגורל הלא ידוע הזה. הוא חשב מעט והתלבט ובסוף ויתר. הוא אמר שזה כאב ראש גדול מדי, ואנחנו פשוט יכולים לקחת אותה... אנחנו היינו מאושרים!
לפצפונת השובבה הזו שאכלה לנו חצי בית קראנו "גרב", גם בגלל הצבע שלה וגם כי היא ממש אהבה את כל הגרביים שלנו. היא בילתה אצלנו בערך שבועיים עד שהתפנה מקום בכלביה וכשהגיעה לשם מצאה בית נפלא ואוהב לאחר כמה חודשים של המתנה.
גרב המתוקה לא עברה התעללות או הזנחה קשים, אבל ברור לנו שהצלנו אותה מחיים בדיוק כאלה.
לא כל אחד שמתייחס לבעל חיים בצורה רעה עושה זאת בזדון, אך לפעמים חוסר המודעות לצרכיהם הופכת את הבעלים למתעללים לא פחות. חסכנו מגרב שלנו להעביר מספר לא ידוע של ימים ולילות במחסן מעופש ונורא ודאגנו לה לבית שיאהב אותה לנצח. זו התחושה הכי מדהימה בעולם!