*סיפור הצלה של רחל סליט, מנהלת העמותה
לולה היתה זאבה צהובה ענקית. זה היה לפני 15 שנים.
צלצלה אלי אז מישהי מראשון לציון וסיפרה שיש להם בשכונה כלבה שגרה בתחנת אוטובוס כבר כמה חודשים. יש אנשים שמרחמים עליה ויש כאלה שמגרשים אותה. הכלבה היתה מאוד עצובה ומאוד קשורה לבני אדם, ככה היא אמרה לי.
זה היה יום גשום במיוחד, ברקים ורעמים וגשם שוטף שהביא איתו שטפונות. סיפרתי על כך לבעלי והוא מיד הציע שנסע לראות איך אפשר לעזור.
נסענו, ולא ראינו אף כלבה. תחנת האוטובוס היתה ריקה, תזכרו שלא היו אז טלפונים ניידים. חיפשנו קצת, שרקנו ולבסוף החלטנו ליסוע הביתה ולחפש ביום אחר.
כשהסתובבנו חזרה ראינו אותה, כלבה ענקית, רזה, מחפשת מחסה תחת ניילון שהיה זרוק על הכביש. קראנו לה והיא בלי לחשוב פעמיים קפצה לאוטו.
לקחנו אותה הביתה בכוונה למצוא לה מאמץ אחר, כי אצלנו כבר היו 3 כלבים.
היא היתה במצב כל כך נורא שהחלטנו לשקם אותה ורק אז למצוא לה משפחה אוהבת... קראנו לה לולה.
לאחר שלושה חודשים לולה הבריאה והפכה לכלבה הכי יפה בעיר. כל מי שראה אותי הולכת איתה מיד שאל אם אני רוצה למסור אותה - ואכן יום אחד הגיעה המשפחה המתאימה. זוג צעיר מתוק שגר ביפו התאהב בה ולולה עברה לגור ביפו, בבית אוהב.
אחרי שבועיים בני הזוג צילצו אלי שלולה ברחה, היא היתה מחכה כל יום ליד הדלת, מקווה להזדמנות לברוח, ובסוף הצליחה.
נסענו שוב בעלי ואני לחפש את לולה ביפו וכמובן אין כלבה - יומיים אחר כך לולה הופיע אצלנו ליד השער של הבית בחולון.
צלצלנו בשמחה לזוג שלולה נמצאה והם באהבה גדולה באו לקחת אותה, אבל לולה לא רצתה להיות אצלם, היא פיתחה מחלת עור שנגרמת כתוצאה ממצוקה רגשית ואחרי 3 חודשים הם החזירו אותה אלי.
לא ידענו מה יש לה וגיורא, וטרינר העמותה, הפנה אותנו לבית החולים בבית דגן. התברר לנו שהמחלה התפרצה אצלה פשוט מתוך געגועים ומצוקה. אחרי חודשים של טיפול לולה חזרה להיות הכלבה הכי יפה בחולון, ונשארה לחיות אצלנו בבית עם עוד כלבים רבים אחרים, למשך 14 שנים נוספות. אז בעצם אפשר להגיד שלולה אימצה אותנו, ולא אנחנו אותה.
לאחר כל השנים האלה הרגשתי כשהיא היתה כבר בסוף חייה ושהגיע זמנה, ובאמת בוקר אחד היא ניגשה אלי, ליקקה אותי והלכה לשכב בחדר העבודה שלי בפינה. כשחזרתי בצהריים היא נשמה את נשימתה האחרונה.
נ.ב. התמונה המצורפת אינה של לולה האמיתית, שלצערנו אין לנו תמונות שלה לפרסם.